<h1>ראבי"ה סימן קצ"ד</h1>
<h2>דף כב.</h2>
רבים אומרים מי יראינו טוב בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון. וראיתי כי הראשונים מרבותינו [האריכו] לבאר. ושיטתם דכי אמר [ר'] שמעון דבר שאינו מתכוון מותר גבי גורר אדם מטה כסא וספסל ור' יהודה פליג עליה בפרק ב' דביצה [כ"ג ע"ב], כדתנן ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררים חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת, הני מילי דאינו מתכוון ולאו פסיק רישיה, ספק אם יעשה חריץ, והלכך שרי ר' שמעון, שאפי' יעשה חריץ איסורא הוא דאיכא, היינו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי [אינו] צריך לחריץ, ולר' יהודה אסור, שהרי אם יעשה חריץ חייב חטאת, ואזדו לטעמייהו שהא בהא תליא. ואפי' למאן שמוקי פלוגתייהו [שבת כ"ט ע"ב] בגדולים, מיהו ספק אם יעשה חריץ. והיינו דאמרינן בכמה דוכתי [מ"ב ע"א] מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, וא[סרינן] פסיק רישיה, היינו מלאכה שאינה צריכה לגופה אע"פ שאינו מתכוון לגוף המלאכה, גם לר' שמעון. וקשיא לי אב"י העזר"י בה טובא מדתניא בסוף פרק המצניע [צ"ח ע"א] דהמרבץ חייב חטאת דברי ר' אליעזר ורבנן פליגי ואמרי דהוא משום שבות, ומדחייב ר' אליעזר חטאת אם כן במזיד ובהתראה חייב סקילה ולא הוי התראת ספק, דפסיק רישיה הוא וברור, ואפילו הכי מסקינן תנא אשה חכמה מרבצת את ביתה [בשבת] והאידנא דסבירא לן כר' שמעון אפילו לכתחלה שרי. וכן בפרק בתרא דעירובין [ק' ע"ב] גבי היה מהלך על עשבים בשבת מסקינן נמי והאידנא דסבירא לן כר' שמעון אפי' לכתחלה שרי, ומשמע דאכולהו קאי. וכן פירש רבינו יב"א דאע"ג שפסיק רישיה הוא שרי. ובפרק מפנין [קכ"ז ע"א] גבי כיבוד דאמרינן שלא יגמור את האוצר דילמא אתי לאשוויי גומות פירש רבינו שלמה שמא יראה גומות [ומשוה] להם, במתכוין, ומשמע הא אינו מתכוין לא, אע"ג שפסיק רישיה הוא. וכן יש לפרש בפרק ר' אליעזר [אומר] תולין [ק"מ ע"ב] דגרסינן באיבוס של קרקע ומי איכא למאן דשרי הא קמשוי גומות, פירוש בכונה. ותו דגרסינן בפרק כל כתבי [קכ"א ע"ב] אמר רב יהודה רוק דורסו לפי תומו, משמע אע"ג דאי אפשר לו אם לא ימרח, ואין לומר משום צערא דמאיס התירו דאין ב[ה] איסור דאורייתא, אם כן בלא לפי תומו נמי. ותו דגרסינן בפרק כל התדיר [זבחים צ"א ע"ב] אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים, ופריך והא קא מכבה כבויי, ומשני לה כר' שמעון, ופירש רבינו שלמה כיון דאפשר בטיפות דקות אפי' כי עביד גדולות שפיר דמי, משמע מדבריו אפילו ברור שישליך גדולות. ואע"ג דלגבי המפיס מורסא בשבת [ק"ז ע"א] פירש רבינו שלמה אם להוציא ממנה לחה פטור שיוציא הלחה בלא פתח, לא יתכן כן, דהא בפ' שמנה שרצים [ק"ז ע"ב] מוקמי לה כר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא שרו לה רבנן, אם כן ברור (ש)עשיית הפתח, אך לא מחמת שצריך להפתח, אלא שצריך להוציא הלחה. ובפרק לולב הגזול [סוכה ל"ג ע"ב] גרסינן והא קמתקן מנא לא צריכא דאית ליה הושענא יתירה, וסבר לה כר' שמעון, והוא נמי ברור. מיהו זה יש לדחות, כיון דאית ליה אחריתא לא הוי [מתקן] מנא. ועוד ראיה ברורה, שגרסינן בפרק הלוקח בהמה [בכורות כ"ה ע"א] וסבר ר' יוסי דבר שאינו מתכוין מותר והתניא שתי שערות עיקרן מאדים וראשון משחיר (וכו') ר' יוסי אומר גוזזן במספרים ואינו חושש, משמע שבידים גוזזן ושרי כי לא מכוון. ועוד תמה על עצמך מנא להו לרבנן להתיר שאין מתכוון של שאר איסורין לר' שמעון כגון במוכרי [כס]ות מוכרי[ן] כדרכן וכו' וכן בפרק כל התדיר [זבחים צ"א ע"ב] גבי כבוי דמזבח, וגיזת פרה אדומה בפרק הלוקח [בכורות כ"ה ע"א], אם אמרו גבי שבת, דמלאכת מחשבת כתיבא דנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן, שאר איסורין מנין, הלא נהנה מן הכלאים וגרסינן בברייתא בסוף פרק ספק אכל [כריתות י"ט ע"ב] אמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה המתעסק בשבת פטור מאי טעמא מלאכת מחשבת אסרה תורה, וקיימא לן ביבמות כל דאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת.
אלא [נראה לי] דנק[ו]ט האי כללא ב[יד]ך. פסיק רישיה ולא ניחא ליה במלאכתו לא מחמתו ולא מחמת דבר אחר (מותר), שיתכן שיעשה חפצו בלא המלאכה, מותר לר' שמעון דקיימא לן כותיה, דאמר אביי [כ"ב ע"א] כל מידי דמר הוי עביד כרב וכו' עד גורר אדם וכו' ותנן נמי [נזיר מ"ב ע"א] [נזיר] חופף ומ[פספס], והיא סתמא, כדאיתא בפרק המוציא יין [פ"א ע"ב], וכן הך דמוכרי כסות וכו' סתמא היא במסכת כלאים [פ"ט מ"ח]. ואע"ג דאפשר למיעבד בצינעא שרי, ואפילו באיסור דאורייתא דומיא דכלאים שרי ר' שמעון, כדמוכח בפרק [כל שעה] [כ"ו ע"ב]. וכן משמע בפרק [כירה] [מ"א ע"ב] דשמואל [ד]סבירא ליה [כ]ר' שמעון סבירא ליה דשיעור לצרף [מו]תר, דיתכן שיעשה חפצו בלא צירוף, שדרך המצרפים במעט מעט לכבות, הלכך אפילו מכוון שרי. ואפילו למאן דמוקי פלוגתא דגורר אדם בגדולים וקרי ליה לא אפשר, מכל מקום אפשר בסיוע חבירו אי נמי שיתן בגד תחתיו שלא יעשה חריץ, וכדתניא בביצה [כ"ג ע"ב] [ואינה נגררת אלא] על גבי כל(א)ים, אך לא אפשר בלא טורח גדול, ולכך שרו ליה רבנן אע"ג דפסיק רישיה הוא. ואין זה מלאכת מחשבת, שאין צורך [לו] לחשוב (לו) המלאכות. ומסקנא בקטנים פליגי, ואע"ג [ד]אפשר בטורח קטן שרי להכניס עצמו לספק, וכל שכן בגדול אפילו אם פסיק רישיה הוא דטפי שרי, דחשו לטרחו כיון שאינו מתכוון לחריץ ואפשר לעשות רצונו בלא גרירה, כדפרישית לעיל. וכן גבי גוזזן במספרים [בכורות כ"ה ע"א] אפשר לנוטלו כלא[חר] יד או ב[שינוי, ו]אפילו לגבי שבת תנן בפרק המצניע [צ"ד ע"ב] הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכו' עד וחכמים אומרים אינו אלא משום שבות. וכן יש לפרש כולו בענין זה. וכמו שפסיק רישיה הותר בכי האי גונא אע"ג דדמי למלאכת מחשבת האסור בשבת, שאינה מלאכת מחשבת, דהא אין צריך (למימר) למלאכה ואינו מתכוין, מזו הסברא מתיר נמי ר' שמעון בכל איסורים, שהרי לענין פסיק רישיה כולם שוים. ודווקא כגון שיש הוכחה שאינו מתכוין למלאכה אי נמי לאיסור אחר נקרא דבר שאינו מתכוין. וכל אילו לר' יהודה אסור אבל אינו חייב חטאת. זה הכלל האחד.
והכלל השני. פסיק רישיה במלאכה הצריכה לגופה (ד)לכולי עלמא חייב, שמתכוון לגוף המלאכה כגון לכבות אש לפחמין או לכבות הפתילה שצריכה להיבהוב, כדאיתא בפרק במה מדליקין [ל"א ע"ב] שמקום הכבוי מתקנת מלאכה, שנוחה להדליק משם, והכיבוי היא המלאכה, אי נמי מוציא מר לחפו[ר] בו וספר תורה לקרות בו, כדאיתא בפרק המצניע [צ"ד ע"ב] שצריך לו להוצאתו, שהיא גוף המלאכה ואי אפשר להיעשות חפצו בלא המלאכה, וכן אי אפשר להיבהוב בלי כיבוי. כל זה היא המלאכה הצריכה לגופה, ומלאכת מחשבת היא לכולי עלמא, וכל שכן היכי שאיכא לגופו ולגופה, כגון [מ]ר לחפור בו ולעשות לו טס, וכן ספר תורה להגיה ולקרות בו, כדאיתא בהמצניע [צ"ד ע"ב] דניחא ליה בגוף המלאכה. ובכי האי גוונא רגיל התלמוד לה(ת)קשות והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. והנה פירושו דחייב חטאת, שצריכה לגופה הוא חשוב, שמודה לר' יהודה שמחמיר טפי מיניה בין בחיובי, כגון במלאכה שאינה צריכה לגופה, ובין באיסור, כגון בדבר שאין מתכוין, דאתרווייהו פריך תלמודא והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, כגון בפרק כלל גדול [ע"ה ע"א] הצד חלזון והפוצעו לאיחיובי חטאת פריך והא אביי ורבא וכו', דהוה סבירא ליה למקשה דניחא ליה בנטילת נשמה ובמקום שפוצעו, שהיא המלאכה משום הכאב ונטילת הנשמה, והויא צריכא לגופא, ומשני שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל צבעיה, פירש רבינו שלמה כיון שכל עצמו מתכוין וטורח לשומרו שלא ימות בידו אפי' הוא מת אין כאן אלא מתעסק בעלמא, וכ[י] מודה ר' שמעון בפסיק רישיה במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי ומיהו איכווני לא מיכוין. וכי בעינא שלא כיון [דוקא לר' יהודה], דהא פרכינן להא דאביי ורבא בפרק הבונה [ק"ג ע"א] התולש עולשין וכו', ומשני לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה, ופירושו כיון שלא חש ליפותו לא מחייב בכל שהו אלא ב[כ]גרוגרת, והתם אינו טורח לשמרו מליפו, אלא דלא איכפת ליה אם יתיפה או לא, ואפילו הכי פטור אבל אסור, דאחיובי נמי הוה פריך להתם, כמו בפרק כלל גדול גבי צד חלזון והפוצעו. אלא מה שהוצרך התלמוד לתרץ בו בפרק כלל גדול שטורח לשומרו, משום ר' יהודה דאמר בברייתא (ואמר) חייב שתים הוה פריך נמי וליחייב נמי משום נטילת נשמה, דכיון דר' שמעון מודה בפסיק רישיה כל שכן ר' יהודה, (דילמא או אם לאו לר"י) והוצרך לתרץ לר' יהודה, דמחמיר טפי מר' שמעון, דטורח לשומרו, אבל לר' שמעון אפי' לא איכפת ליה, כדמוכח בהבונה, דהתם לא הוזכר ר' יהודה בברייתא. ושמא רש"י נמי דעתו היה כך אלא שלא פירש כל הצורך. ולא תקשי לך מאי פריך ליה בפרק הבונה והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון כו', והא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, וכן יש לשאול גבי כונס את הבתולה בריש כתובות [ו' ע"ב], תריץ מאחר דרוב בני אדם ניחא להו בהכי הוה ליה כמלאכה שצריכה לגופה ונתכוין לגוף המלאכה שהוא הייפוי. וכן גבי בעילה. ומיהו נראה לי שלא שייך למימר הכי גבי שאר מלאכות דשבת, ולא שנא בדידיה ולא שנא בדחבריה חייב היכי שיש הוכחה דניחא ליה במלאכה משום חבריה. ושני הכא בהתולש עולשין, דאמרינן לאכילה תלשם ואין כאן כגרוגרת. תדע דהא תנן בפרק במה מדליקין [כ"ט ע"ב] המכבה את הנר וכו', ואמרינן מדקתני סיפא חייב שמע מינה ר' יהודה היא רישא במאי עסקינן אי בחולה שאין בו סכנה חייב חטאת מיבעי ליה, משום דניחא ליה בשביל החולה, ומוכח לבסוף דלר' שמעון פטור אבל אסור הוא אם הוא חולה שאין בו סכנה, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, [הרי שאף] לצורך חבירו, כגון שהפתילה של חבירו היא וצריך חבירו להבהבה ומכבה בשביל חבירו, חייב כאילו היתה שלו, שאם [לא] כן כל מלאכות שבת לא יתחייב [אלא] על שלו. ועל דרך זו צריך לפרש כל היכי דמייתי פסיק רישיה אחיוב חטאת. והיכא דאיכא לגופה ולא לגופו, אי נמי לגופו ולא לגופה, שלא נתקנה המלאכה בכך, שניהם שווין לחיוב, כיון דמסקינן בפרק המצניע [צ"ד ע"ב] [ד]לא בעינן לגופו [ו]לגופה. [לגופו] כגון אם צריך לגומא היינו לגופו ולא לגוף המלאכה, שהרי קלקול הוא, [ו]אפילו הכי חייב, דלא פטרו ליה אלא כשצריך לעפרה ולא לגומא, כדאמרינן בפרק [כלל גדול] [ע"ג ע"ב] החופר גומא [בשבת] ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה, משמע הא אם צריך לגומא שהוא הבנין חייב, ומשמע בפרק כלל גדול [שם] אע"ג דמקלקל הוא. וכן נוטל צפרניו וגוזז שערו דמחייב, כדתנן בפרק המצניע [צ"ד ע"ב], דמתקן גופו הוא, וכן מוציא מר לחפור. [וכן מוציא מר] לעשות לו טס חייב, דהיינו לגופה אף [אם] אין צורך לו בו עד עולם, דאית ליה אחריתי. ולא דמי להך דלולב דאמרינן לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי, דהתם כל עיקר שנקרא [תיקון] כלי היינו משום צורך המצוה, וכשאין צריך ל[ה] לאו [תיקון] הוא. ולא דמי נמי להך דפרק הבונה [ק"ג ע"א] לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה, דהתם איכא למימר לאכילה לקטם. וכן קורע על מתו [ק"ה ע"ב] חייב, דלגופו תיקן, משום המצוה, וכן הקורע על מנת לתפור וכן מוציא ספר תורה לקרות בו [צ"ד ע"ב] היינו (ד)לגופו, ואם להגיה ואין צריך לקרות בו היינו לגופה. ועל דרך זה כולם. [ו]חייב לכולי עלמא.
הכלל השלישי שנחלקו בו הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה ופסיק רישיה. ר' יהודה (ד)מחייב חטאת ור' שמעון פוטר, מיהו איסורא איכא, והיינו פסיק רישיה ולא ניחא [ליה] מחמת מלאכה עצמה אלא מחמת דבר אחר, שאינ[ו] מלאכה, והמלאכה נעשית ממילא ומתכוון לה בעבור דבר אחר, [ו]נחלקו אם מלאכת מחשבת היא או לאו. כגון בפרק קמא דשבת [י"א ע"ב] לא יצא הזב בכיס שלו, שאין צריך להוצאת הכיס לתקן הכיס, כתיקון [טס] למר, א[ך] לקבל הזיבה. וכגון בפרק במה מדליקין [ל"א ע"ב] [ב]פתילה המהובהבת כבר קו[דם] הכי[ב]וי אין הכי[ב]וי, שהוא שם המלאכה, תיקון במקום כיבוי אלא להוסיף על הפתילה שלא במקום הכיבוי שלא תשחת כולה, וכן כחס על השמן [כ"ט ע"ב]. וכן בפרק כירה [מ"ב ע"א] מכבין גחלת של מתכת כדי שלא יזוקו ב[ה] רבים אבל לא גחלת של עץ, שאי[נו] צריך לגופה, כי [אם] כבוי לפחמין. וכן בפרק כלל גדול [ע"ג ע"ב] אמר רב החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור. ובכל אלו אי אפשר להיעשות חפצו אם לא על ידי מלאכה דאורייתא, ומתכוין לה (עליה) מפני דבר אחר. ומסקינן [שם] דאפילו לר' יהודה פטור [החופר] גומא ואינו צריך אלא לעפרה, דכי מחייב ר' יהודה הני מילי במתקן, אבל האי מקלקל הוא. ור' שמעון אפי' במתקן פ[וט]ר. ובמקלקל בחבורה שיטתו להיפך במלאכה שאינה צריכה לגופה, כדאיתא בהאורג [ק"ו ע"א] מאי טעמא דר' שמעון מדאיצטריך קרא למישרי מילה הא חובל בעלמא חייב ומדאסר רחמנא הבערה דבת כהן שמע מינה דמבעיר בעלמא חייב ור' יהודה התם מתקן הוא דמה לי מתקן מילה ומה לי מתקן כלי מה לי לבשל פתילה ומה [לי] לבשל סממנים. ולר' יהודה כל המקלקלים שוים לפטור וכן המתקנים שוים לחיוב, ולר' שמעון חמיר ליה מקלקל בחבורה ממתקן דעלמא, דפטור לדידיה במלאכה שאינה צריכה לגופה. ולקמן נפרש ליה טפי. וקורע בחמתו לעשות נחת רוח לי(ו)צרו או למירמי אימתו אאינשי דביתיה הוי תיקון אצל דבר אחר, ומלאכה שאינה צריכה לגופה הוי[א], כדאיתא בפרק האורג [ק"ה ע"ב]. ולא דמי לקורע דעבי[ד]ה [כ]כיסתא, דהוי קילקולו תיקונו בגופו וצרי[כה] לגופה היא. והא דגרסינן בפרק כל כתבי [ק"כ ע"ב] תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה, ואמרינן לייט עלה רב, ומסקינן משום דאפי' לר' שמעון פסיק רישיה [אסור], מיהו לא להתחייב חטאת אלא לאיסורא, והוא בכלל מלאכה שאינה צריכה לגופה, כגון דאי אפשר לו בלא פתיחת הדלת וניחא ליה בפתיחתו, וברוח שאינה מצויה, כדמוכח בסמוך, והוי כמכבה בידים, ומיהו אינו צריך לכיבוי, אע"פ שאי אפשר לפתיחת הדלת בלא כבוי. ולישנא מוכח, מדנקט אסור ושרי ולא נקט חייב ופטור. ופעמים שהתלמוד קורא למלאכה שאינה צריכה לגופה דבר שאינו מתכוין (מותר), ולאו דוקא, כדמצינו בשילהי פרק [ספק אכל] במסכת כריתות [כ' ע"א] גבי החתת גחלים, ודוק ותשכח דלעיל מינה קרי ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכ[ן] בפרק רבי אליעזר דמילה [קל"ג ע"א] מוקי קרא [בשר] אע"פ שיש שם בהרת לא צריכא אלא לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור ורבא אמר אפי' תימא ר' שמעון מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, והיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולהכי איצטריך קרא לר' יהודה, דלאיסורא דרבנן לא איצטריך קרא. ולר' שמעון איצטריך, אע"ג דמלאכה שאינה צריכה לגופה אין איסורה אלא מדרבנן, מיהו מקלקל בחבורה לר' שמעון חייב. ולר' יהודה מילה מתקן הוא, כדאיתא בהאורג [ק"ו ע"א]. וכן גבי פוצע חלזון [ע"ה ע"א] היה חייב לר' שמעון לולא דלא ניחא ל[יה דלימות כי] היכי דליציל צבעיה, כדפרישית לעיל. ומיהו צריך לומר דקצת תיקון יש בדבר, דאי לא תימא הכי תיקשה לך הך דפרק כל כתבי [קכ"א ע"ב] דאוקימנא הך דחמשה נהרגים בשבת כר' שמעון והני הוא דשרי אבל אחריני לא, והתם נמי מקלקל בחבורה הוא, ושרי אע"ג דליכא סכנה, מדמשני ליה ברצין אחריו ודברי הכל שמע מינה דסלקא דעתיה דמקשן דליכא סכנא אלא שקרוב היזיקם משאר מזיקים, והתם נמי מקלקל בחבורה הוא, אלא התם על כרחך אין תיקון כלל בדבר. ומלאכה שאינה צריכה לגופה שרי (ו)לר' שמעון היכא דאיכא צערא דגופא [כגון] מפיס מורסא להוציא הליחה, אי נמי מדאגת הזיק כגון [הצד] נחש כדי שלא ישיכנו, כדאיתא בשלהי דהאורג [ק"ז ע"א] ובריש פרק שמונה שרצים [ק"ז ע"ב]. וכן מוכח בשילהי פרק כל כתבי [קכ"א ע"ב] גבי חמשה מזיקים נהרגים בשבת. והא דאמרינן בפרק כלל גדול [ע"ג ע"ב] זומר וצריך לעצים חייב שתים, אם צריך לשתיהם חייב שתים לכולי עלמא, ואם לאחד מהם צריך לר' יהודה חייב שתים ולר' שמעון חייב אחד.
<h2>דף כט:</h2>
רבים אומרים מי יראינו טוב בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון. וראיתי כי הראשונים מרבותינו [האריכו] לבאר. ושיטתם דכי אמר [ר'] שמעון דבר שאינו מתכוון מותר גבי גורר אדם מטה כסא וספסל ור' יהודה פליג עליה בפרק ב' דביצה [כ"ג ע"ב], כדתנן ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררים חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת, הני מילי דאינו מתכוון ולאו פסיק רישיה, ספק אם יעשה חריץ, והלכך שרי ר' שמעון, שאפי' יעשה חריץ איסורא הוא דאיכא, היינו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי [אינו] צריך לחריץ, ולר' יהודה אסור, שהרי אם יעשה חריץ חייב חטאת, ואזדו לטעמייהו שהא בהא תליא. ואפי' למאן שמוקי פלוגתייהו בגדולים, מיהו ספק אם יעשה חריץ. והיינו דאמרינן בכמה דוכתי [מ"ב ע"א] מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, וא[סרינן] פסיק רישיה, היינו מלאכה שאינה צריכה לגופה אע"פ שאינו מתכוון לגוף המלאכה, גם לר' שמעון. וקשיא לי אב"י העזר"י בה טובא מדתניא בסוף פרק המצניע [צ"ח ע"א] דהמרבץ חייב חטאת דברי ר' אליעזר ורבנן פליגי ואמרי דהוא משום שבות, ומדחייב ר' אליעזר חטאת אם כן במזיד ובהתראה חייב סקילה ולא הוי התראת ספק, דפסיק רישיה הוא וברור, ואפילו הכי מסקינן תנא אשה חכמה מרבצת את ביתה [בשבת] והאידנא דסבירא לן כר' שמעון אפילו לכתחלה שרי. וכן בפרק בתרא דעירובין [ק' ע"ב] גבי היה מהלך על עשבים בשבת מסקינן נמי והאידנא דסבירא לן כר' שמעון אפי' לכתחלה שרי, ומשמע דאכולהו קאי. וכן פירש רבינו יב"א דאע"ג שפסיק רישיה הוא שרי. ובפרק מפנין [קכ"ז ע"א] גבי כיבוד דאמרינן שלא יגמור את האוצר דילמא אתי לאשוויי גומות פירש רבינו שלמה שמא יראה גומות [ומשוה] להם, במתכוין, ומשמע הא אינו מתכוין לא, אע"ג שפסיק רישיה הוא. וכן יש לפרש בפרק ר' אליעזר [אומר] תולין [ק"מ ע"ב] דגרסינן באיבוס של קרקע ומי איכא למאן דשרי הא קמשוי גומות, פירוש בכונה. ותו דגרסינן בפרק כל כתבי [קכ"א ע"ב] אמר רב יהודה רוק דורסו לפי תומו, משמע אע"ג דאי אפשר לו אם לא ימרח, ואין לומר משום צערא דמאיס התירו דאין ב[ה] איסור דאורייתא, אם כן בלא לפי תומו נמי. ותו דגרסינן בפרק כל התדיר [זבחים צ"א ע"ב] אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים, ופריך והא קא מכבה כבויי, ומשני לה כר' שמעון, ופירש רבינו שלמה כיון דאפשר בטיפות דקות אפי' כי עביד גדולות שפיר דמי, משמע מדבריו אפילו ברור שישליך גדולות. ואע"ג דלגבי המפיס מורסא בשבת [ק"ז ע"א] פירש רבינו שלמה אם להוציא ממנה לחה פטור שיוציא הלחה בלא פתח, לא יתכן כן, דהא בפ' שמנה שרצים [ק"ז ע"ב] מוקמי לה כר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא שרו לה רבנן, אם כן ברור (ש)עשיית הפתח, אך לא מחמת שצריך להפתח, אלא שצריך להוציא הלחה. ובפרק לולב הגזול [סוכה ל"ג ע"ב] גרסינן והא קמתקן מנא לא צריכא דאית ליה הושענא יתירה, וסבר לה כר' שמעון, והוא נמי ברור. מיהו זה יש לדחות, כיון דאית ליה אחריתא לא הוי [מתקן] מנא. ועוד ראיה ברורה, שגרסינן בפרק הלוקח בהמה [בכורות כ"ה ע"א] וסבר ר' יוסי דבר שאינו מתכוין מותר והתניא שתי שערות עיקרן מאדים וראשון משחיר (וכו') ר' יוסי אומר גוזזן במספרים ואינו חושש, משמע שבידים גוזזן ושרי כי לא מכוון. ועוד תמה על עצמך מנא להו לרבנן להתיר שאין מתכוון של שאר איסורין לר' שמעון כגון במוכרי [כס]ות מוכרי[ן] כדרכן וכו' וכן בפרק כל התדיר [זבחים צ"א ע"ב] גבי כבוי דמזבח, וגיזת פרה אדומה בפרק הלוקח [בכורות כ"ה ע"א], אם אמרו גבי שבת, דמלאכת מחשבת כתיבא דנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן, שאר איסורין מנין, הלא נהנה מן הכלאים וגרסינן בברייתא בסוף פרק ספק אכל [כריתות י"ט ע"ב] אמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה המתעסק בשבת פטור מאי טעמא מלאכת מחשבת אסרה תורה, וקיימא לן ביבמות כל דאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת.
אלא [נראה לי] דנק[ו]ט האי כללא ב[יד]ך. פסיק רישיה ולא ניחא ליה במלאכתו לא מחמתו ולא מחמת דבר אחר (מותר), שיתכן שיעשה חפצו בלא המלאכה, מותר לר' שמעון דקיימא לן כותיה, דאמר אביי [כ"ב ע"א] כל מידי דמר הוי עביד כרב וכו' עד גורר אדם וכו' ותנן נמי [נזיר מ"ב ע"א] [נזיר] חופף ומ[פספס], והיא סתמא, כדאיתא בפרק המוציא יין [פ"א ע"ב], וכן הך דמוכרי כסות וכו' סתמא היא במסכת כלאים [פ"ט מ"ח]. ואע"ג דאפשר למיעבד בצינעא שרי, ואפילו באיסור דאורייתא דומיא דכלאים שרי ר' שמעון, כדמוכח בפרק [כל שעה] [כ"ו ע"ב]. וכן משמע בפרק [כירה] [מ"א ע"ב] דשמואל [ד]סבירא ליה [כ]ר' שמעון סבירא ליה דשיעור לצרף [מו]תר, דיתכן שיעשה חפצו בלא צירוף, שדרך המצרפים במעט מעט לכבות, הלכך אפילו מכוון שרי. ואפילו למאן דמוקי פלוגתא דגורר אדם בגדולים וקרי ליה לא אפשר, מכל מקום אפשר בסיוע חבירו אי נמי שיתן בגד תחתיו שלא יעשה חריץ, וכדתניא בביצה [כ"ג ע"ב] [ואינה נגררת אלא] על גבי כל(א)ים, אך לא אפשר בלא טורח גדול, ולכך שרו ליה רבנן אע"ג דפסיק רישיה הוא. ואין זה מלאכת מחשבת, שאין צורך [לו] לחשוב (לו) המלאכות. ומסקנא בקטנים פליגי, ואע"ג [ד]אפשר בטורח קטן שרי להכניס עצמו לספק, וכל שכן בגדול אפילו אם פסיק רישיה הוא דטפי שרי, דחשו לטרחו כיון שאינו מתכוון לחריץ ואפשר לעשות רצונו בלא גרירה, כדפרישית לעיל. וכן גבי גוזזן במספרים [בכורות כ"ה ע"א] אפשר לנוטלו כלא[חר] יד או ב[שינוי, ו]אפילו לגבי שבת תנן בפרק המצניע [צ"ד ע"ב] הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכו' עד וחכמים אומרים אינו אלא משום שבות. וכן יש לפרש כולו בענין זה. וכמו שפסיק רישיה הותר בכי האי גונא אע"ג דדמי למלאכת מחשבת האסור בשבת, שאינה מלאכת מחשבת, דהא אין צריך (למימר) למלאכה ואינו מתכוין, מזו הסברא מתיר נמי ר' שמעון בכל איסורים, שהרי לענין פסיק רישיה כולם שוים. ודווקא כגון שיש הוכחה שאינו מתכוין למלאכה אי נמי לאיסור אחר נקרא דבר שאינו מתכוין. וכל אילו לר' יהודה אסור אבל אינו חייב חטאת. זה הכלל האחד.
והכלל השני. פסיק רישיה במלאכה הצריכה לגופה (ד)לכולי עלמא חייב, שמתכוון לגוף המלאכה כגון לכבות אש לפחמין או לכבות הפתילה שצריכה להיבהוב, כדאיתא בפרק במה מדליקין [ל"א ע"ב] שמקום הכבוי מתקנת מלאכה, שנוחה להדליק משם, והכיבוי היא המלאכה, אי נמי מוציא מר לחפו[ר] בו וספר תורה לקרות בו, כדאיתא בפרק המצניע [צ"ד ע"ב] שצריך לו להוצאתו, שהיא גוף המלאכה ואי אפשר להיעשות חפצו בלא המלאכה, וכן אי אפשר להיבהוב בלי כיבוי. כל זה היא המלאכה הצריכה לגופה, ומלאכת מחשבת היא לכולי עלמא, וכל שכן היכי שאיכא לגופו ולגופה, כגון [מ]ר לחפור בו ולעשות לו טס, וכן ספר תורה להגיה ולקרות בו, כדאיתא בהמצניע [צ"ד ע"ב] דניחא ליה בגוף המלאכה. ובכי האי גוונא רגיל התלמוד לה(ת)קשות והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. והנה פירושו דחייב חטאת, שצריכה לגופה הוא חשוב, שמודה לר' יהודה שמחמיר טפי מיניה בין בחיובי, כגון במלאכה שאינה צריכה לגופה, ובין באיסור, כגון בדבר שאין מתכוין, דאתרווייהו פריך תלמודא והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, כגון בפרק כלל גדול [ע"ה ע"א] הצד חלזון והפוצעו לאיחיובי חטאת פריך והא אביי ורבא וכו', דהוה סבירא ליה למקשה דניחא ליה בנטילת נשמה ובמקום שפוצעו, שהיא המלאכה משום הכאב ונטילת הנשמה, והויא צריכא לגופא, ומשני שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל צבעיה, פירש רבינו שלמה כיון שכל עצמו מתכוין וטורח לשומרו שלא ימות בידו אפי' הוא מת אין כאן אלא מתעסק בעלמא, וכ[י] מודה ר' שמעון בפסיק רישיה במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי ומיהו איכווני לא מיכוין. וכי בעינא שלא כיון [דוקא לר' יהודה], דהא פרכינן להא דאביי ורבא בפרק הבונה [ק"ג ע"א] התולש עולשין וכו', ומשני לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה, ופירושו כיון שלא חש ליפותו לא מחייב בכל שהו אלא ב[כ]גרוגרת, והתם אינו טורח לשמרו מליפו, אלא דלא איכפת ליה אם יתיפה או לא, ואפילו הכי פטור אבל אסור, דאחיובי נמי הוה פריך להתם, כמו בפרק כלל גדול גבי צד חלזון והפוצעו. אלא מה שהוצרך התלמוד לתרץ בו בפרק כלל גדול שטורח לשומרו, משום ר' יהודה דאמר בברייתא (ואמר) חייב שתים הוה פריך נמי וליחייב נמי משום נטילת נשמה, דכיון דר' שמעון מודה בפסיק רישיה כל שכן ר' יהודה, (דילמא או אם לאו לר"י) והוצרך לתרץ לר' יהודה, דמחמיר טפי מר' שמעון, דטורח לשומרו, אבל לר' שמעון אפי' לא איכפת ליה, כדמוכח בהבונה, דהתם לא הוזכר ר' יהודה בברייתא. ושמא רש"י נמי דעתו היה כך אלא שלא פירש כל הצורך. ולא תקשי לך מאי פריך ליה בפרק הבונה והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון כו', והא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, וכן יש לשאול גבי כונס את הבתולה בריש כתובות [ו' ע"ב], תריץ מאחר דרוב בני אדם ניחא להו בהכי הוה ליה כמלאכה שצריכה לגופה ונתכוין לגוף המלאכה שהוא הייפוי. וכן גבי בעילה. ומיהו נראה לי שלא שייך למימר הכי גבי שאר מלאכות דשבת, ולא שנא בדידיה ולא שנא בדחבריה חייב היכי שיש הוכחה דניחא ליה במלאכה משום חבריה. ושני הכא בהתולש עולשין, דאמרינן לאכילה תלשם ואין כאן כגרוגרת. תדע דהא תנן בפרק במה מדליקין המכבה את הנר וכו', ואמרינן מדקתני סיפא חייב שמע מינה ר' יהודה היא רישא במאי עסקינן אי בחולה שאין בו סכנה חייב חטאת מיבעי ליה, משום דניחא ליה בשביל החולה, ומוכח לבסוף דלר' שמעון פטור אבל אסור הוא אם הוא חולה שאין בו סכנה, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, [הרי שאף] לצורך חבירו, כגון שהפתילה של חבירו היא וצריך חבירו להבהבה ומכבה בשביל חבירו, חייב כאילו היתה שלו, שאם [לא] כן כל מלאכות שבת לא יתחייב [אלא] על שלו. ועל דרך זו צריך לפרש כל היכי דמייתי פסיק רישיה אחיוב חטאת. והיכא דאיכא לגופה ולא לגופו, אי נמי לגופו ולא לגופה, שלא נתקנה המלאכה בכך, שניהם שווין לחיוב, כיון דמסקינן בפרק המצניע [צ"ד ע"ב] [ד]לא בעינן לגופו [ו]לגופה. [לגופו] כגון אם צריך לגומא היינו לגופו ולא לגוף המלאכה, שהרי קלקול הוא, [ו]אפילו הכי חייב, דלא פטרו ליה אלא כשצריך לעפרה ולא לגומא, כדאמרינן בפרק [כלל גדול] [ע"ג ע"ב] החופר גומא [בשבת] ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה, משמע הא אם צריך לגומא שהוא הבנין חייב, ומשמע בפרק כלל גדול [שם] אע"ג דמקלקל הוא. וכן נוטל צפרניו וגוזז שערו דמחייב, כדתנן בפרק המצניע [צ"ד ע"ב], דמתקן גופו הוא, וכן מוציא מר לחפור. [וכן מוציא מר] לעשות לו טס חייב, דהיינו לגופה אף [אם] אין צורך לו בו עד עולם, דאית ליה אחריתי. ולא דמי להך דלולב דאמרינן לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי, דהתם כל עיקר שנקרא [תיקון] כלי היינו משום צורך המצוה, וכשאין צריך ל[ה] לאו [תיקון] הוא. ולא דמי נמי להך דפרק הבונה [ק"ג ע"א] לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה, דהתם איכא למימר לאכילה לקטם. וכן קורע על מתו [ק"ה ע"ב] חייב, דלגופו תיקן, משום המצוה, וכן הקורע על מנת לתפור וכן מוציא ספר תורה לקרות בו [צ"ד ע"ב] היינו (ד)לגופו, ואם להגיה ואין צריך לקרות בו היינו לגופה. ועל דרך זה כולם. [ו]חייב לכולי עלמא.
הכלל השלישי שנחלקו בו הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה ופסיק רישיה. ר' יהודה (ד)מחייב חטאת ור' שמעון פוטר, מיהו איסורא איכא, והיינו פסיק רישיה ולא ניחא [ליה] מחמת מלאכה עצמה אלא מחמת דבר אחר, שאינ[ו] מלאכה, והמלאכה נעשית ממילא ומתכוון לה בעבור דבר אחר, [ו]נחלקו אם מלאכת מחשבת היא או לאו. כגון בפרק קמא דשבת [י"א ע"ב] לא יצא הזב בכיס שלו, שאין צריך להוצאת הכיס לתקן הכיס, כתיקון [טס] למר, א[ך] לקבל הזיבה. וכגון בפרק במה מדליקין [ל"א ע"ב] [ב]פתילה המהובהבת כבר קו[דם] הכי[ב]וי אין הכי[ב]וי, שהוא שם המלאכה, תיקון במקום כיבוי אלא להוסיף על הפתילה שלא במקום הכיבוי שלא תשחת כולה, וכן כחס על השמן. וכן בפרק כירה [מ"ב ע"א] מכבין גחלת של מתכת כדי שלא יזוקו ב[ה] רבים אבל לא גחלת של עץ, שאי[נו] צריך לגופה, כי [אם] כבוי לפחמין. וכן בפרק כלל גדול [ע"ג ע"ב] אמר רב החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור. ובכל אלו אי אפשר להיעשות חפצו אם לא על ידי מלאכה דאורייתא, ומתכוין לה (עליה) מפני דבר אחר. ומסקינן [שם] דאפילו לר' יהודה פטור [החופר] גומא ואינו צריך אלא לעפרה, דכי מחייב ר' יהודה הני מילי במתקן, אבל האי מקלקל הוא. ור' שמעון אפי' במתקן פ[וט]ר. ובמקלקל בחבורה שיטתו להיפך במלאכה שאינה צריכה לגופה, כדאיתא בהאורג [ק"ו ע"א] מאי טעמא דר' שמעון מדאיצטריך קרא למישרי מילה הא חובל בעלמא חייב ומדאסר רחמנא הבערה דבת כהן שמע מינה דמבעיר בעלמא חייב ור' יהודה התם מתקן הוא דמה לי מתקן מילה ומה לי מתקן כלי מה לי לבשל פתילה ומה [לי] לבשל סממנים. ולר' יהודה כל המקלקלים שוים לפטור וכן המתקנים שוים לחיוב, ולר' שמעון חמיר ליה מקלקל בחבורה ממתקן דעלמא, דפטור לדידיה במלאכה שאינה צריכה לגופה. ולקמן נפרש ליה טפי. וקורע בחמתו לעשות נחת רוח לי(ו)צרו או למירמי אימתו אאינשי דביתיה הוי תיקון אצל דבר אחר, ומלאכה שאינה צריכה לגופה הוי[א], כדאיתא בפרק האורג [ק"ה ע"ב]. ולא דמי לקורע דעבי[ד]ה [כ]כיסתא, דהוי קילקולו תיקונו בגופו וצרי[כה] לגופה היא. והא דגרסינן בפרק כל כתבי [ק"כ ע"ב] תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה, ואמרינן לייט עלה רב, ומסקינן משום דאפי' לר' שמעון פסיק רישיה [אסור], מיהו לא להתחייב חטאת אלא לאיסורא, והוא בכלל מלאכה שאינה צריכה לגופה, כגון דאי אפשר לו בלא פתיחת הדלת וניחא ליה בפתיחתו, וברוח שאינה מצויה, כדמוכח בסמוך, והוי כמכבה בידים, ומיהו אינו צריך לכיבוי, אע"פ שאי אפשר לפתיחת הדלת בלא כבוי. ולישנא מוכח, מדנקט אסור ושרי ולא נקט חייב ופטור. ופעמים שהתלמוד קורא למלאכה שאינה צריכה לגופה דבר שאינו מתכוין (מותר), ולאו דוקא, כדמצינו בשילהי פרק [ספק אכל] במסכת כריתות [כ' ע"א] גבי החתת גחלים, ודוק ותשכח דלעיל מינה קרי ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכ[ן] בפרק רבי אליעזר דמילה [קל"ג ע"א] מוקי קרא [בשר] אע"פ שיש שם בהרת לא צריכא אלא לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור ורבא אמר אפי' תימא ר' שמעון מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, והיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולהכי איצטריך קרא לר' יהודה, דלאיסורא דרבנן לא איצטריך קרא. ולר' שמעון איצטריך, אע"ג דמלאכה שאינה צריכה לגופה אין איסורה אלא מדרבנן, מיהו מקלקל בחבורה לר' שמעון חייב. ולר' יהודה מילה מתקן הוא, כדאיתא בהאורג [ק"ו ע"א]. וכן גבי פוצע חלזון [ע"ה ע"א] היה חייב לר' שמעון לולא דלא ניחא ל[יה דלימות כי] היכי דליציל צבעיה, כדפרישית לעיל. ומיהו צריך לומר דקצת תיקון יש בדבר, דאי לא תימא הכי תיקשה לך הך דפרק כל כתבי [קכ"א ע"ב] דאוקימנא הך דחמשה נהרגים בשבת כר' שמעון והני הוא דשרי אבל אחריני לא, והתם נמי מקלקל בחבורה הוא, ושרי אע"ג דליכא סכנה, מדמשני ליה ברצין אחריו ודברי הכל שמע מינה דסלקא דעתיה דמקשן דליכא סכנא אלא שקרוב היזיקם משאר מזיקים, והתם נמי מקלקל בחבורה הוא, אלא התם על כרחך אין תיקון כלל בדבר. ומלאכה שאינה צריכה לגופה שרי (ו)לר' שמעון היכא דאיכא צערא דגופא [כגון] מפיס מורסא להוציא הליחה, אי נמי מדאגת הזיק כגון [הצד] נחש כדי שלא ישיכנו, כדאיתא בשלהי דהאורג [ק"ז ע"א] ובריש פרק שמונה שרצים [ק"ז ע"ב]. וכן מוכח בשילהי פרק כל כתבי [קכ"א ע"ב] גבי חמשה מזיקים נהרגים בשבת. והא דאמרינן בפרק כלל גדול [ע"ג ע"ב] זומר וצריך לעצים חייב שתים, אם צריך לשתיהם חייב שתים לכולי עלמא, ואם לאחד מהם צריך לר' יהודה חייב שתים ולר' שמעון חייב אחד.
<h2>דף מא:</h2>
רבים אומרים מי יראינו טוב בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון. וראיתי כי הראשונים מרבותינו [האריכו] לבאר. ושיטתם דכי אמר [ר'] שמעון דבר שאינו מתכוון מותר גבי גורר אדם מטה כסא וספסל ור' יהודה פליג עליה בפרק ב' דביצה [כ"ג ע"ב], כדתנן ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררים חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת, הני מילי דאינו מתכוון ולאו פסיק רישיה, ספק אם יעשה חריץ, והלכך שרי ר' שמעון, שאפי' יעשה חריץ איסורא הוא דאיכא, היינו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי [אינו] צריך לחריץ, ולר' יהודה אסור, שהרי אם יעשה חריץ חייב חטאת, ואזדו לטעמייהו שהא בהא תליא. ואפי' למאן שמוקי פלוגתייהו [שבת כ"ט ע"ב] בגדולים, מיהו ספק אם יעשה חריץ. והיינו דאמרינן בכמה דוכתי [מ"ב ע"א] מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, וא[סרינן] פסיק רישיה, היינו מלאכה שאינה צריכה לגופה אע"פ שאינו מתכוון לגוף המלאכה, גם לר' שמעון. וקשיא לי אב"י העזר"י בה טובא מדתניא בסוף פרק המצניע [צ"ח ע"א] דהמרבץ חייב חטאת דברי ר' אליעזר ורבנן פליגי ואמרי דהוא משום שבות, ומדחייב ר' אליעזר חטאת אם כן במזיד ובהתראה חייב סקילה ולא הוי התראת ספק, דפסיק רישיה הוא וברור, ואפילו הכי מסקינן תנא אשה חכמה מרבצת את ביתה [בשבת] והאידנא דסבירא לן כר' שמעון אפילו לכתחלה שרי. וכן בפרק בתרא דעירובין [ק' ע"ב] גבי היה מהלך על עשבים בשבת מסקינן נמי והאידנא דסבירא לן כר' שמעון אפי' לכתחלה שרי, ומשמע דאכולהו קאי. וכן פירש רבינו יב"א דאע"ג שפסיק רישיה הוא שרי. ובפרק מפנין [קכ"ז ע"א] גבי כיבוד דאמרינן שלא יגמור את האוצר דילמא אתי לאשוויי גומות פירש רבינו שלמה שמא יראה גומות [ומשוה] להם, במתכוין, ומשמע הא אינו מתכוין לא, אע"ג שפסיק רישיה הוא. וכן יש לפרש בפרק ר' אליעזר [אומר] תולין [ק"מ ע"ב] דגרסינן באיבוס של קרקע ומי איכא למאן דשרי הא קמשוי גומות, פירוש בכונה. ותו דגרסינן בפרק כל כתבי [קכ"א ע"ב] אמר רב יהודה רוק דורסו לפי תומו, משמע אע"ג דאי אפשר לו אם לא ימרח, ואין לומר משום צערא דמאיס התירו דאין ב[ה] איסור דאורייתא, אם כן בלא לפי תומו נמי. ותו דגרסינן בפרק כל התדיר [זבחים צ"א ע"ב] אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים, ופריך והא קא מכבה כבויי, ומשני לה כר' שמעון, ופירש רבינו שלמה כיון דאפשר בטיפות דקות אפי' כי עביד גדולות שפיר דמי, משמע מדבריו אפילו ברור שישליך גדולות. ואע"ג דלגבי המפיס מורסא בשבת [ק"ז ע"א] פירש רבינו שלמה אם להוציא ממנה לחה פטור שיוציא הלחה בלא פתח, לא יתכן כן, דהא בפ' שמנה שרצים [ק"ז ע"ב] מוקמי לה כר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא שרו לה רבנן, אם כן ברור (ש)עשיית הפתח, אך לא מחמת שצריך להפתח, אלא שצריך להוציא הלחה. ובפרק לולב הגזול [סוכה ל"ג ע"ב] גרסינן והא קמתקן מנא לא צריכא דאית ליה הושענא יתירה, וסבר לה כר' שמעון, והוא נמי ברור. מיהו זה יש לדחות, כיון דאית ליה אחריתא לא הוי [מתקן] מנא. ועוד ראיה ברורה, שגרסינן בפרק הלוקח בהמה [בכורות כ"ה ע"א] וסבר ר' יוסי דבר שאינו מתכוין מותר והתניא שתי שערות עיקרן מאדים וראשון משחיר (וכו') ר' יוסי אומר גוזזן במספרים ואינו חושש, משמע שבידים גוזזן ושרי כי לא מכוון. ועוד תמה על עצמך מנא להו לרבנן להתיר שאין מתכוון של שאר איסורין לר' שמעון כגון במוכרי [כס]ות מוכרי[ן] כדרכן וכו' וכן בפרק כל התדיר [זבחים צ"א ע"ב] גבי כבוי דמזבח, וגיזת פרה אדומה בפרק הלוקח [בכורות כ"ה ע"א], אם אמרו גבי שבת, דמלאכת מחשבת כתיבא דנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן, שאר איסורין מנין, הלא נהנה מן הכלאים וגרסינן בברייתא בסוף פרק ספק אכל [כריתות י"ט ע"ב] אמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה המתעסק בשבת פטור מאי טעמא מלאכת מחשבת אסרה תורה, וקיימא לן ביבמות כל דאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת.
אלא [נראה לי] דנק[ו]ט האי כללא ב[יד]ך. פסיק רישיה ולא ניחא ליה במלאכתו לא מחמתו ולא מחמת דבר אחר (מותר), שיתכן שיעשה חפצו בלא המלאכה, מותר לר' שמעון דקיימא לן כותיה, דאמר אביי [כ"ב ע"א] כל מידי דמר הוי עביד כרב וכו' עד גורר אדם וכו' ותנן נמי [נזיר מ"ב ע"א] [נזיר] חופף ומ[פספס], והיא סתמא, כדאיתא בפרק המוציא יין [פ"א ע"ב], וכן הך דמוכרי כסות וכו' סתמא היא במסכת כלאים [פ"ט מ"ח]. ואע"ג דאפשר למיעבד בצינעא שרי, ואפילו באיסור דאורייתא דומיא דכלאים שרי ר' שמעון, כדמוכח בפרק [כל שעה] [כ"ו ע"ב]. וכן משמע בפרק [כירה] [מ"א ע"ב] דשמואל [ד]סבירא ליה [כ]ר' שמעון סבירא ליה דשיעור לצרף [מו]תר, דיתכן שיעשה חפצו בלא צירוף, שדרך המצרפים במעט מעט לכבות, הלכך אפילו מכוון שרי. ואפילו למאן דמוקי פלוגתא דגורר אדם בגדולים וקרי ליה לא אפשר, מכל מקום אפשר בסיוע חבירו אי נמי שיתן בגד תחתיו שלא יעשה חריץ, וכדתניא בביצה [כ"ג ע"ב] [ואינה נגררת אלא] על גבי כל(א)ים, אך לא אפשר בלא טורח גדול, ולכך שרו ליה רבנן אע"ג דפסיק רישיה הוא. ואין זה מלאכת מחשבת, שאין צורך [לו] לחשוב (לו) המלאכות. ומסקנא בקטנים פליגי, ואע"ג [ד]אפשר בטורח קטן שרי להכניס עצמו לספק, וכל שכן בגדול אפילו אם פסיק רישיה הוא דטפי שרי, דחשו לטרחו כיון שאינו מתכוון לחריץ ואפשר לעשות רצונו בלא גרירה, כדפרישית לעיל. וכן גבי גוזזן במספרים [בכורות כ"ה ע"א] אפשר לנוטלו כלא[חר] יד או ב[שינוי, ו]אפילו לגבי שבת תנן בפרק המצניע [צ"ד ע"ב] הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכו' עד וחכמים אומרים אינו אלא משום שבות. וכן יש לפרש כולו בענין זה. וכמו שפסיק רישיה הותר בכי האי גונא אע"ג דדמי למלאכת מחשבת האסור בשבת, שאינה מלאכת מחשבת, דהא אין צריך (למימר) למלאכה ואינו מתכוין, מזו הסברא מתיר נמי ר' שמעון בכל איסורים, שהרי לענין פסיק רישיה כולם שוים. ודווקא כגון שיש הוכחה שאינו מתכוין למלאכה אי נמי לאיסור אחר נקרא דבר שאינו מתכוין. וכל אילו לר' יהודה אסור אבל אינו חייב חטאת. זה הכלל האחד.
והכלל השני. פסיק רישיה במלאכה הצריכה לגופה (ד)לכולי עלמא חייב, שמתכוון לגוף המלאכה כגון לכבות אש לפחמין או לכבות הפתילה שצריכה להיבהוב, כדאיתא בפרק במה מדליקין [ל"א ע"ב] שמקום הכבוי מתקנת מלאכה, שנוחה להדליק משם, והכיבוי היא המלאכה, אי נמי מוציא מר לחפו[ר] בו וספר תורה לקרות בו, כדאיתא בפרק המצניע [צ"ד ע"ב] שצריך לו להוצאתו, שהיא גוף המלאכה ואי אפשר להיעשות חפצו בלא המלאכה, וכן אי אפשר להיבהוב בלי כיבוי. כל זה היא המלאכה הצריכה לגופה, ומלאכת מחשבת היא לכולי עלמא, וכל שכן היכי שאיכא לגופו ולגופה, כגון [מ]ר לחפור בו ולעשות לו טס, וכן ספר תורה להגיה ולקרות בו, כדאיתא בהמצניע [צ"ד ע"ב] דניחא ליה בגוף המלאכה. ובכי האי גוונא רגיל התלמוד לה(ת)קשות והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. והנה פירושו דחייב חטאת, שצריכה לגופה הוא חשוב, שמודה לר' יהודה שמחמיר טפי מיניה בין בחיובי, כגון במלאכה שאינה צריכה לגופה, ובין באיסור, כגון בדבר שאין מתכוין, דאתרווייהו פריך תלמודא והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, כגון בפרק כלל גדול [ע"ה ע"א] הצד חלזון והפוצעו לאיחיובי חטאת פריך והא אביי ורבא וכו', דהוה סבירא ליה למקשה דניחא ליה בנטילת נשמה ובמקום שפוצעו, שהיא המלאכה משום הכאב ונטילת הנשמה, והויא צריכא לגופא, ומשני שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל צבעיה, פירש רבינו שלמה כיון שכל עצמו מתכוין וטורח לשומרו שלא ימות בידו אפי' הוא מת אין כאן אלא מתעסק בעלמא, וכ[י] מודה ר' שמעון בפסיק רישיה במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי ומיהו איכווני לא מיכוין. וכי בעינא שלא כיון [דוקא לר' יהודה], דהא פרכינן להא דאביי ורבא בפרק הבונה [ק"ג ע"א] התולש עולשין וכו', ומשני לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה, ופירושו כיון שלא חש ליפותו לא מחייב בכל שהו אלא ב[כ]גרוגרת, והתם אינו טורח לשמרו מליפו, אלא דלא איכפת ליה אם יתיפה או לא, ואפילו הכי פטור אבל אסור, דאחיובי נמי הוה פריך להתם, כמו בפרק כלל גדול גבי צד חלזון והפוצעו. אלא מה שהוצרך התלמוד לתרץ בו בפרק כלל גדול שטורח לשומרו, משום ר' יהודה דאמר בברייתא (ואמר) חייב שתים הוה פריך נמי וליחייב נמי משום נטילת נשמה, דכיון דר' שמעון מודה בפסיק רישיה כל שכן ר' יהודה, (דילמא או אם לאו לר"י) והוצרך לתרץ לר' יהודה, דמחמיר טפי מר' שמעון, דטורח לשומרו, אבל לר' שמעון אפי' לא איכפת ליה, כדמוכח בהבונה, דהתם לא הוזכר ר' יהודה בברייתא. ושמא רש"י נמי דעתו היה כך אלא שלא פירש כל הצורך. ולא תקשי לך מאי פריך ליה בפרק הבונה והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון כו', והא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, וכן יש לשאול גבי כונס את הבתולה בריש כתובות [ו' ע"ב], תריץ מאחר דרוב בני אדם ניחא להו בהכי הוה ליה כמלאכה שצריכה לגופה ונתכוין לגוף המלאכה שהוא הייפוי. וכן גבי בעילה. ומיהו נראה לי שלא שייך למימר הכי גבי שאר מלאכות דשבת, ולא שנא בדידיה ולא שנא בדחבריה חייב היכי שיש הוכחה דניחא ליה במלאכה משום חבריה. ושני הכא בהתולש עולשין, דאמרינן לאכילה תלשם ואין כאן כגרוגרת. תדע דהא תנן בפרק במה מדליקין [כ"ט ע"ב] המכבה את הנר וכו', ואמרינן מדקתני סיפא חייב שמע מינה ר' יהודה היא רישא במאי עסקינן אי בחולה שאין בו סכנה חייב חטאת מיבעי ליה, משום דניחא ליה בשביל החולה, ומוכח לבסוף דלר' שמעון פטור אבל אסור הוא אם הוא חולה שאין בו סכנה, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, [הרי שאף] לצורך חבירו, כגון שהפתילה של חבירו היא וצריך חבירו להבהבה ומכבה בשביל חבירו, חייב כאילו היתה שלו, שאם [לא] כן כל מלאכות שבת לא יתחייב [אלא] על שלו. ועל דרך זו צריך לפרש כל היכי דמייתי פסיק רישיה אחיוב חטאת. והיכא דאיכא לגופה ולא לגופו, אי נמי לגופו ולא לגופה, שלא נתקנה המלאכה בכך, שניהם שווין לחיוב, כיון דמסקינן בפרק המצניע [צ"ד ע"ב] [ד]לא בעינן לגופו [ו]לגופה. [לגופו] כגון אם צריך לגומא היינו לגופו ולא לגוף המלאכה, שהרי קלקול הוא, [ו]אפילו הכי חייב, דלא פטרו ליה אלא כשצריך לעפרה ולא לגומא, כדאמרינן בפרק [כלל גדול] [ע"ג ע"ב] החופר גומא [בשבת] ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה, משמע הא אם צריך לגומא שהוא הבנין חייב, ומשמע בפרק כלל גדול [שם] אע"ג דמקלקל הוא. וכן נוטל צפרניו וגוזז שערו דמחייב, כדתנן בפרק המצניע [צ"ד ע"ב], דמתקן גופו הוא, וכן מוציא מר לחפור. [וכן מוציא מר] לעשות לו טס חייב, דהיינו לגופה אף [אם] אין צורך לו בו עד עולם, דאית ליה אחריתי. ולא דמי להך דלולב דאמרינן לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי, דהתם כל עיקר שנקרא [תיקון] כלי היינו משום צורך המצוה, וכשאין צריך ל[ה] לאו [תיקון] הוא. ולא דמי נמי להך דפרק הבונה [ק"ג ע"א] לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה, דהתם איכא למימר לאכילה לקטם. וכן קורע על מתו [ק"ה ע"ב] חייב, דלגופו תיקן, משום המצוה, וכן הקורע על מנת לתפור וכן מוציא ספר תורה לקרות בו [צ"ד ע"ב] היינו (ד)לגופו, ואם להגיה ואין צריך לקרות בו היינו לגופה. ועל דרך זה כולם. [ו]חייב לכולי עלמא.
הכלל השלישי שנחלקו בו הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה ופסיק רישיה. ר' יהודה (ד)מחייב חטאת ור' שמעון פוטר, מיהו איסורא איכא, והיינו פסיק רישיה ולא ניחא [ליה] מחמת מלאכה עצמה אלא מחמת דבר אחר, שאינ[ו] מלאכה, והמלאכה נעשית ממילא ומתכוון לה בעבור דבר אחר, [ו]נחלקו אם מלאכת מחשבת היא או לאו. כגון בפרק קמא דשבת [י"א ע"ב] לא יצא הזב בכיס שלו, שאין צריך להוצאת הכיס לתקן הכיס, כתיקון [טס] למר, א[ך] לקבל הזיבה. וכגון בפרק במה מדליקין [ל"א ע"ב] [ב]פתילה המהובהבת כבר קו[דם] הכי[ב]וי אין הכי[ב]וי, שהוא שם המלאכה, תיקון במקום כיבוי אלא להוסיף על הפתילה שלא במקום הכיבוי שלא תשחת כולה, וכן כחס על השמן [כ"ט ע"ב]. וכן בפרק כירה [מ"ב ע"א] מכבין גחלת של מתכת כדי שלא יזוקו ב[ה] רבים אבל לא גחלת של עץ, שאי[נו] צריך לגופה, כי [אם] כבוי לפחמין. וכן בפרק כלל גדול [ע"ג ע"ב] אמר רב החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור. ובכל אלו אי אפשר להיעשות חפצו אם לא על ידי מלאכה דאורייתא, ומתכוין לה (עליה) מפני דבר אחר. ומסקינן [שם] דאפילו לר' יהודה פטור [החופר] גומא ואינו צריך אלא לעפרה, דכי מחייב ר' יהודה הני מילי במתקן, אבל האי מקלקל הוא. ור' שמעון אפי' במתקן פ[וט]ר. ובמקלקל בחבורה שיטתו להיפך במלאכה שאינה צריכה לגופה, כדאיתא בהאורג [ק"ו ע"א] מאי טעמא דר' שמעון מדאיצטריך קרא למישרי מילה הא חובל בעלמא חייב ומדאסר רחמנא הבערה דבת כהן שמע מינה דמבעיר בעלמא חייב ור' יהודה התם מתקן הוא דמה לי מתקן מילה ומה לי מתקן כלי מה לי לבשל פתילה ומה [לי] לבשל סממנים. ולר' יהודה כל המקלקלים שוים לפטור וכן המתקנים שוים לחיוב, ולר' שמעון חמיר ליה מקלקל בחבורה ממתקן דעלמא, דפטור לדידיה במלאכה שאינה צריכה לגופה. ולקמן נפרש ליה טפי. וקורע בחמתו לעשות נחת רוח לי(ו)צרו או למירמי אימתו אאינשי דביתיה הוי תיקון אצל דבר אחר, ומלאכה שאינה צריכה לגופה הוי[א], כדאיתא בפרק האורג [ק"ה ע"ב]. ולא דמי לקורע דעבי[ד]ה [כ]כיסתא, דהוי קילקולו תיקונו בגופו וצרי[כה] לגופה היא. והא דגרסינן בפרק כל כתבי [ק"כ ע"ב] תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה, ואמרינן לייט עלה רב, ומסקינן משום דאפי' לר' שמעון פסיק רישיה [אסור], מיהו לא להתחייב חטאת אלא לאיסורא, והוא בכלל מלאכה שאינה צריכה לגופה, כגון דאי אפשר לו בלא פתיחת הדלת וניחא ליה בפתיחתו, וברוח שאינה מצויה, כדמוכח בסמוך, והוי כמכבה בידים, ומיהו אינו צריך לכיבוי, אע"פ שאי אפשר לפתיחת הדלת בלא כבוי. ולישנא מוכח, מדנקט אסור ושרי ולא נקט חייב ופטור. ופעמים שהתלמוד קורא למלאכה שאינה צריכה לגופה דבר שאינו מתכוין (מותר), ולאו דוקא, כדמצינו בשילהי פרק [ספק אכל] במסכת כריתות [כ' ע"א] גבי החתת גחלים, ודוק ותשכח דלעיל מינה קרי ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכ[ן] בפרק רבי אליעזר דמילה [קל"ג ע"א] מוקי קרא [בשר] אע"פ שיש שם בהרת לא צריכא אלא לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור ורבא אמר אפי' תימא ר' שמעון מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, והיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולהכי איצטריך קרא לר' יהודה, דלאיסורא דרבנן לא איצטריך קרא. ולר' שמעון איצטריך, אע"ג דמלאכה שאינה צריכה לגופה אין איסורה אלא מדרבנן, מיהו מקלקל בחבורה לר' שמעון חייב. ולר' יהודה מילה מתקן הוא, כדאיתא בהאורג [ק"ו ע"א]. וכן גבי פוצע חלזון [ע"ה ע"א] היה חייב לר' שמעון לולא דלא ניחא ל[יה דלימות כי] היכי דליציל צבעיה, כדפרישית לעיל. ומיהו צריך לומר דקצת תיקון יש בדבר, דאי לא תימא הכי תיקשה לך הך דפרק כל כתבי [קכ"א ע"ב] דאוקימנא הך דחמשה נהרגים בשבת כר' שמעון והני הוא דשרי אבל אחריני לא, והתם נמי מקלקל בחבורה הוא, ושרי אע"ג דליכא סכנה, מדמשני ליה ברצין אחריו ודברי הכל שמע מינה דסלקא דעתיה דמקשן דליכא סכנא אלא שקרוב היזיקם משאר מזיקים, והתם נמי מקלקל בחבורה הוא, אלא התם על כרחך אין תיקון כלל בדבר. ומלאכה שאינה צריכה לגופה שרי (ו)לר' שמעון היכא דאיכא צערא דגופא [כגון] מפיס מורסא להוציא הליחה, אי נמי מדאגת הזיק כגון [הצד] נחש כדי שלא ישיכנו, כדאיתא בשלהי דהאורג [ק"ז ע"א] ובריש פרק שמונה שרצים [ק"ז ע"ב]. וכן מוכח בשילהי פרק כל כתבי [קכ"א ע"ב] גבי חמשה מזיקים נהרגים בשבת. והא דאמרינן בפרק כלל גדול [ע"ג ע"ב] זומר וצריך לעצים חייב שתים, אם צריך לשתיהם חייב שתים לכולי עלמא, ואם לאחד מהם צריך לר' יהודה חייב שתים ולר' שמעון חייב אחד.
<h2>דף קו.</h2>
גרסינן בפרק האורג תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל ומבעיר אמר ליה פוק [תני לברא] חובל ומבעיר אינה משנה (לשנות), פירוש אינה משנה לשנות חובל ומבעיר בהדי מקלקלים גמורים, ואם תימצא לומר משנה היא, בפרק המניח [ל"ד ע"ב] הוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור [וכו'], וכן חובל נשנה לחיובי בפרק שמנה שרצים [ק"ח ע"ב] הצדן והחובל בהם חייב, היינו חובל דצריך לכלבו ומבעיר דצריך לאפרו, שיש תיקון לגבי דבר אחר ואי אפשר להיעשות רצונו בלא המלאכה, והיינו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ודמי לקורע בחמתו למירמא אימתיה אאינשי ביתיה שקורא מלאכה שאינה צריכה לגופה בפרק האורג, ומיהו מטעם מקלקל לא מיפטר לר' יהודה, שהרי עם קלקול שקורע ב[ו] תיקונו דרמי אימתיה, מה שאין כן בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו, שהרי נמי אחר המעשה [בא התיקון] דומיא דהני [ו]פטור [ב]שאר מקלקלין. ופריך והא תנן כל המקלקלים פטורים ומשמע אפי' חובל ומבעיר. ויש מפרשים דלר' אבהו פריך דבעי לחיובי אפי' אם אין תיקון בדבר כלל אפי' לכלבו, ומשני לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' שמעון, אבל בצריך לכלבו או בצריך לאפרו לכולי עלמא חייב בחובל ומבעיר. ויש מפרשים שכך מפורש בהם. ועל פי שיטה זו צריכים אנו לפרש הא דגרסינן בפרק אלו דברים [פסחים ע"ג ע"א] לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שחט[ו] שלא לאוכל[יו] חייב מה תיקן תיקן אם עלו לא ירדו [וכו'] מתקיף לה רבינא הא דתנן השוחט בשבת [בחוץ] לעבודה זרה חייב שלש חטא[ו]ת מה תיקן תיקן להוציאו מידי אבר מן החי, שזהו תיקון בדבר אח[ד]. וכן מפרש הא דאמר רב בפרק כלל גדול [ע"ה ע"ב] דשוחט חייב משום צובע דניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי דליתו אינשי וליזבנו מיניה. ושיטה זו אינה נכונה בעי[ני], דהא פריך עלה בסוף פרק המניח [ל"ד ע"ב] ממתניתין דהתם דקתני הא דומיא דשורו ולא קבעי ליה, ואם כן לישני ליה מתניתין ר' שמעון היא. ותו דהא טעמא דר' שמעון דיליף לה ממילה, והתם איכא תיקון בקיום המצוה, וקרוב הדבר לקורע על מתו שנקרא מלאכה הצריכה לגופה משום קיום המצוה, אלא שזה חילוק ביניהם שעם קריעתו תיקונו שהיא המצוה, אבל במילה אין תיקונו כלל עד שיגמור לגמרי, שהרי חוזר על ציצים המעכבים את המילה, ובתחלת מילה נעשית חבורה, ודומה לחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו, שהוא אחר כך. ואע"פ שגם בקריעה שיעורו טפח, ההיא מדרבנן ואסמכוה אקרא [ויחזק] וגו' דאין אחיזה פחותה מטפח, ומיהו לגבי שבת לא אפשר משום האי טעמא.
הילכך צריך לפרש דלר' יוחנן פריך, דמוקי בחובל וצריך לכלבו, והא אנן תנן כל המקלקלין פטורין וכו', ומוקי לה כתנאי. והשתא פלוגתייהו בשיש תיקון בדבר אחר, דומיא דמילה והבערה דבת כהן, אבל מקלקל בלא תיקון כלל פטור לכולי עלמא, והשתא אתיא סוגיא דהמניח שפיר, ובמתקן בגופו של דבר שנעשית בו החבורה לכולי עלמא חייב. והשתא צריכין אנו לפרש תיקן אם עלו לא ירדו ותיקן להוציאו מידי אבר מן החי שהוא תיקון לגופו, שכך פירשתי לעיל דלגופו ולגופה שוין לחיוב, והוי כמלאכה הצריכה לגופה. ו[ב]מקלקל בחבורה פליגי דומיא דמלאכה שאינה צריכה לגופה, דלר' שמעון בעלמא אפי' במתקן פטור. והכי חש[י]ב למיל[ה] קלקול בגופו ותיקון בדבר אחר להתירו בסיכת תרומה, ובעיא היא בפרק הערל [יבמות ע"א ע"א], ולכשיגדיל לאכול תרומה, וגם קיום המצוה הוא תיקון. ועוד [יש] להוכיח שלא נחלקו בקלקול גמור שאין צריך לו כלל, דגרסינן בפרק אלו הן הנחנקין רב פפא לא שביק לבריה למשקל ליה סלוא דלמא חביל ליה והויא ליה שגגת [איסור חנק] [סנהדרין פ"ד ע"ב], ומסקינן אלא הא דתנן מחט של יד ליטול בו את הקוץ ליחוש דילמא חביל והוי שגגת איסור סקילה, ומשני מקלקל הוא מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר' שמעון [היא ור' שמעון האמר] מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, משמע [דבלא] צריך [לו כלל] לא פליגי.
ואבי מורי זצ"ל היה רגיל לפרש דבמקלקל בחבורה וצריך לגופה פליגי, ומיהו אינו תיקון בגופו אלא אצל דבר אחר. והלשון דפרק אלו הנחנקים דחקו. ולפנים נכתוב לשונו. ולי נראה דכי מדייקת בהחובל וצריך לכל[בו] אין הלשון נותן לחברו עם מלאכה הצריכה לגופה אלא עם מלאכה שאינה צריכה לגופה. וצריך [לפרש דמקלקל בחבורה] חמיר ליה לר' שמעון ממתקן דעלמא וכל שכן ממקלקל דעלמא, שגמר לה מדאיצטריך למשרי מילה, ומאי איצטריך, הלא כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה לסברת ר' שמעון, אלא אם אינו ענין לגופו תניהו ענין לדבר אחר, דבעלמא חייב. ומבעיר גמר מהבערה דבת כהן מדאיצטריך למי[ס]ר, וליכא למימר מכלל דבעלמא שרי, דקל וחומר הוא, במקום מצוה אסור קל וחומר בעלמא, אבל גבי מילה התיר משום מצוה. ור' יהודה סבירא ליה מילה והבערה תיקון גמור הוא, ואי לאו דשרי מילה משום מצוה הייתי מחייבו מטעם מלאכה הצריכה לגופה, ועוד שאפי' אינה צריכה לגופה מחייב ר' יהודה במתקן. ור' יהודה לא שני ליה בין חובל ומבעיר לשאר מלאכות [ד]שבת, שבמתקן חייב ובמקלקל פטור, דהיינו שצריך לכלבו, כיון דשם קלקול יש בדבר, הלכך לא איצטריך קרא למישרי מילה אם לא משום דמתקן גמור הוא, והבערה איצטריך לר' יהודה דלא תדמייה למילה, דתרווייהו מצוה. ולא יתכן לפרש שבצריך לגופו פליגי ולמימר שמילה שגמר מינה ר' שמעון צריכה לגופה היא, דאם כן שפיר איצטריך למישרי מילה, דמלאכה שצריכה לגופה מודה ר' שמעון שחייב, ומנא תיתי לדייק הא חובל בעלמא חייב, והכי הוה ליה למימר [מ]מילה לא גמרינן דהתם מצוה, ועוד שנכרתו עליה י"ג בריתות, אבל הלשון משמע דאדאיצטריך וכו' [דגמר איסורא בעלמא מהתירא דמילה]. אבל כפי מה [שפרשתי] אתי שפיר. ואי משום ההיא דפרק אלו [הן] הנחנקין [סנהדרין פ"ה ע"א], התם הכי פירושא האמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, פירוש שמקלקל גמור הוא ורצונו שלא היה שם הקוץ כלל, ואע"ג שהוסר הכאב בהסרת הקוץ לא דמי לחובל וצריך לדם ומבעיר וצריך לאפרו שהוא מגוף המלאכה, ולגבי קוץ קרי לה [אינה] צריכה לגופה, כי הקוץ עצמו אינו תיקון אפי' אצל דבר אחר, וכמו שדבר שאינו מתכוין נקרא פעמים מלאכה שאינה צריכה לגופה, כההיא דסוף פרק ספק אכל חלב [כריתות כ' ע"ב], הכי נמי הכא אין קפידא בלשון בין קלקול גמור [ובין] אם הוא קלקול [אצל דבר אחד] ותיקון אצל דבר אחר, שניהם בכלל מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולגבי קלקול גמור יקרא קצת תיקון צריכה לגופה, כמו שאנו רגילים לפרש לשון גידולי קרקע בשני ענינים.
נשמע לדר' יהודה דמדאיצטריך למישרי מילה ולמיסר הבערה שהוא תיקון גמור מכלל דכ[ל] שאר מתקן דבחבורה חייב, וכן מבעיר הוא תיקון בגופו כגון מבעיר וצריך להתחמם, או חובל וצריך לצביעת העור או לתקן מידי אבר מן החי, כדאמרינן בפרק אלו דברים [פסחים ע"ג ע"א]. ועוד (ש)יש לומר כיון דלר' יהודה אין חילוק ביניהם לשאר מלאכה, כל תיקון גמור נאסור בכלל מלאכת מחשבת, ואילו היתה מילה דבר שאין צריך לגופו לסברת ר' יהודה היה מחייב נמי מקלקל בחבורה בצריך לכלבו, אלא איהו סבר שתיקון ממש הוא, הילכך החובל וצריך לכלבו פטור לר' יהודה. ואם נפשך לומר מדאמר רב אשי בסוף ספק אכל [כריתות כ' ע"ב] שנתכוין לכבות והובערו [מאיליהן] תנא קמא סבר לה כר' שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר, ואפי' מלאכה שאינה צריכה לגופה, כדמוכח בסמוך, ואנן חזינן שר' שמעון מחמיר טפי בחובל ומבעיר מר' יהודה. תריץ שאני הכא דלא נתכוין להבעיר אלא לכבות ור' שמעון בעי שיהיה הכוונה בהבערה, דומיא דהבערה דבת כהן, והיינו דקא מפיק ליה בלשון דבר שאינו מתכוין.
ויש שחלקו בין בישול להבערה. ויש בידי תשובות הרבה, חדא דקרי ליה מבעיר, וגם בפרק המניח [ב"ק ל"ד ע"ב] פריך עלה ממתניתין דהתם דמיירי בהבערה. ואם נפשך לומר שמא הואיל ומקלקל בחבורה חייב, שאינה צריכה לגופה לגבי חבורה, כההיא דפרק אלו [הן] הנחנקין [סנהדרין פ"ד ע"ב] נמי חייב, ובפרק קמא דכתובות [ה' ע"ב] דאמרינן נמי להאי לישנא דדם חבורי מיחבר דדבר שאינו מתכוין מותר, ואמאי נימא הואיל ומקלקל חייב, שאינו מתכוין נמי חייב לגבי חבורה, דהא הכי אמרינן בשלהי פרק ספק אכל [כריתות י"ט ע"ב] גבי [מי] שהי[ו] ל[ו] שני תינוקות [אחד] למול [באחד בשבת ואחד בשבת] ושכח ומל את של אחד בשבת [בשבת], דמשני שאני התם הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב, ואע"ג שבעינן בעלמא מלאכת מחשבת. נראה לי דאין זו שאלה, דמהיכא נפקא ליה לר' שמעון דמקלקל בחבורה חייב, [מדשרי רחמנא מילה] שמע מינה בעלמא חייב, וכי שרי רחמנא הני מילי בזמנה, אבל מילה שלא בזמנה, כגון של אחד בשבת בשבת, לא שרי רחמנא, כדאיתא בפרק רבי אליעזר דמילה [קל"ג ע"א], [ו]הדר הויא לה כשאר מקלקל בחבורה שמתכוין לה דחייב, שבכאן נמי מתעסק ומתכוין למול וצריך לו אע"פ שאיננו זמנו היום, אבל שאינו מתכוין דכתובות [היכי נימא] ל[י]חייב, [ה]לא אפי' מתכוין והוא מקלקל לא היה חייב לר' שמעון אלא משום שגמר לה ממילה, דדמו להדדי שהם בכונה, וכי משום שמתכוין [חייב י]חייב נמי שאינו מתכוין. וכן ההיא דאילו [הן] הנחנקין ההיא מלאכה שאינה צריכה לגופה לא דמי למילה כלל, כדפרישית לעיל. אבל ההיא דספק אכל חלב [ומילה] הם הכל מענין אחד שזהו עקרו של מקלקלין בחבורה. וקרוב הדבר בעיני דלר' יהודה נמי מתעסק דמילה כיון שיש תיקון בגופו, אע"ג דקצת חלוק, שאין זמנו היום, חייב, ומקלקל בחבורה כי האי חייב לכ"ע והלכך במתעסק נמי חייב. ואי קשיא מהא דגרסינן בסוף פרק כל כתבי [קכ"א ע"א] אמר ר' יהושע בן לוי כל המזיקים נהרגים בשבת וכו' עד מני אילימא ר' יהודה האמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אלא לאו ר"ש והני הוא דשרי וכו', והתם מקלקל בחבורה הוא, [שכלב] יש לו עור, ו[נ]הפכה שיטתו. נראה לי דלא חייב ר' שמעון אלא בכי האי גוונא שמגופה של מלאכה נעשה התיקון אחר כך, כגון מבעיר שממנו היה האפר, וכן מתוך החבלה בא הדם שצריך לו לכלבו, אבל הכא החמשה אין [ה]תיקון מגופם אלא ש[מ]כלה אותם שלא [ינשכו]. והא דפריך אילימא ר' יהודה הא [אמר] מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, היינו משום צידה, שכשנהרגים הרי הם ניצודים, אי נמי אנטילת נשמה פריך, ולא אחבורה. והאי דפריך בפרק כלל גדול [ע"ה ע"א] וליחייב [נמי] משום נטילת נשמה אפילו רב מודה ליה אלא דפליג ואמר אף משום צובע אבל משום חבורה לא מחייב, דחלזון תולעת ואין לו עור, ולא שייך למימר מקלקל בחבורה, ופציעה דידיה משום דש, כדמוכח התם.
ועם שיטתו אפרש הך דפרק קמא דכתובות [ה' ע"ב] איכא דאמרי אם תימצי לומר דם חבורי מיחבר לדם הוא צריך ואסור, לכולי עלמא, או דילמא להנאת עצמו הוא צריך [ושרי ואם תימצי לומר להנאת עצמו הוא צריך] ודם ממילא קאתי אם הלכה כר' יהודה. דדבר שאינו מתכוין אסור לר' יהודה רק מדרבנן, וכי שרי לאיסורא דרבנן הני מילי להסיר [היזק] העומד עליו מאליו או דכוותיה בצער, דומיא דצידת נחשים ומפיס מורסא בשבת, אבל [הכא] שמרצונו מביא הצער עליו, שלהנאתו מכוין, שאלו לא נתייחד עמה שקט יצרו, דמרעיבו שבע, והוא נכנס ומתייחד עמה ומשביעו רעב, כדאיתא בפרק חלק [סנהדרין ק"ז ע"א] ובמסכת סוכה [נ"ב ע"ב] ואמרינן בסנהדרין [ל"ז ע"א] [לגבי ייחוד] אפשר אש בנעורת ואינה מלהבת, אפשר שלא נתיר לו אפי' איסורא דרבנן אם הלכה כר' יהודה. אבל אם הלכה כר' שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר אין מיחוש לאסור, ואפי' אם מתקן הוא [אין] כוונתו לעשיית חבורה, שיתכן שאפשר לעשות רצונו בלי חבורה, [להשקיט יצרו] במעשה חידודין, כההיא דפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"ו ע"ב], אי נמי דילמא מתרמי ליה כדשמואל דאמר [חגיגה ט"ו ע"א] יכולני לבעול כמה ב[עי]לות בלא דם, ולא דמי לחובל וצריך לכלבו, דבברור נעשית (המק') המלאכה. ולאיכא דאמרי סברת התלמוד דלפתח אינו צריך. ומסיק ואם תמצי לומר הלכה כר' יהודה, דדבר שאין מתכווין אסור, איכא למימר ולספק, דודאי אם מתקן הוא ראוי להחמיר אליבא דר' יהודה, כדפרישית טעמא דאפי' איסור דרבנן לא שרי, כדאמרינן בפרק האורג [ק"ה ע"ב] ובפרק כלל גדול [ע"ג ע"ב] דלא אמר ר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה אלא במתקן, ולר' יהודה לא שני ליה בין (ב)חבורה לשאינה חבורה, אם מתקן הוא אסור, אפי' אם אינו פסיק רישיה ואינו ברור, וכל שכן שיש להסתפק דדילמא ברור נעשית חבורה, דדילמא דשמואל לא שכיח, ובמעשה חידודין נמי שמא לא ישקיט יצרו בהכי אם לא בעשיית חבורה, הילכך נחמיר במתקן. או דילמא מקלקל הוא ושרי, אע"ג דמביא הצער והתאוה על עצמו, דלר' יהודה איכא תרתי לטיבותא שאינו מתכוין וגם מקלקל, והילכ[ך] אפילו אי ברור הוא שעושה חבורה [שרי], ונדמהו עתה למלאכה שאינה צריכה לגופה [ומשום] הכי שרי. ומסיק ואם תימצי לומר מקלקל הוא, והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא [כ]דבר שאינו מתכוין, במקלקל הילכתא כר' יהודה דשרי, מטעם שפירשתי, אפי' אם מתכוין וברור שהמלאכה נעשה, וכל שכן אם נדמהו לדבר שאינו מתכוין, כי התלמוד מחזיר לשאול על כל צדדין, או דילמא הלכה כר' שמעון, דמקלקל בחבורה חייב כשהיה מתכוין לחבלה אפילו אם הוא תיקון רק בדבר אחר, כגון החובל וצריך לכלבו, והכא אפי' אם אינו מתכוין כיון שלהנאת עצמו [מכוון] ומביא [עצמו לכך] דראוי להחמיר מדרבנן, דדילמא במקלקל הלכה כר' שמעון ובשאינו מתכוין הלכה כר' יהודה, דהא [ב]בעיא דידי מסקינן אם תימצי לומר הלכה כר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור ולהנאת עצמו הוא מכוין.
ומיהו אי היינו אומרים דבתרווייהו הלכה כר' שמעון היה מותר אפי' [אם] מתקן בחבורה הוא אם אפשר להעשות חפצו בלא חבורה, [ואם אי אפשר להעשות חפצו בלא חבורה] אפילו אם מקלקל בחבורה [הוא וכל שכן] אם מתקן בחבורה הוא חייב. ולהכי נקיט ברישא למיבעי אאם תמצא לומר הלכה כר' יהודה דדבר שאינו מתכוין אסור ולא אליבא דר' שמעון. והתלמוד קיצר דבריו, שהיה לו לשאול ואם תימצי לומר הלכה כר' [שמעון] פסיק רישיה הוא, שהרי מהפך סברתו, אלא שלא הוצרך, שלשונו מוכיח שמחזיר על כל צדדים לישאול. ומסיק דפלוגתא היא. ואל תתמה שנסתפק התלמוד בכך, דכוותיה אמרינן בפרק אין דורשין [חגיגה י"ד ע"ב] שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכהן גדול מי חיישינן דילמא איתרמי ליה כדשמואל דאמר שמואל יכולני לבעול וכו' עד דשמואל לא שכיחא, פירוש לא שכיחא שיתכוין לכך שיארע לו [כן], ומיהו שמואל היה בקי בהכי לבעול בלא דם ובלא פתח פתוח, כדאמרינן עלה בפרק התינוקת [נדה ס"ד ע"ב] שאני שמואל דרב גובריה, שאע"פ שהיה מבבל, שאינם בקיאים בהטיה, איהו רב גובריה. כך נראה [פירוש] השמועות הללו. אב"י העזר"י.
לשון אבא מורי. כללא דמילתא הא דפליגי ר' יהודה ור' שמעון במקלקל בחבורה, דוקא בחבורה שהיא מלאכה הצריכה לגופה, כי ההיא דפסחים [ע"ג ע"א] שהוא מקלקל והיא צריכה לו. וכן נמי הא דכתובות [ה' ע"ב] מהו לבעול תחלה בשבת, ומסקינן אם תימצי לומר מקלקל הוא במקלקל הלכה כר' יהודה וכו', ההיא נמי הבעילה שהוא מקלקל בחבורה היא צריכה לגופה. ובההיא דפרק כלל גדול [ע"ה ע"ב] שאמר שוחט משום צובע ומסיק ניחא ליה דליתווס בית השחיטה, דהאי מקלקל בחבורה הוא שצריכה לגופה וכמו חובל וצריך לכלבו שזהו נמי מלאכה שצריכה לגופה ומחייב בה ר"ש הואיל שצריכה לגופה ויש בה תיקון, אפי' אין התיקון בגופ[ה] אלא אצל דבר אחר הוי תיקון. ודוקא בחובל ומבעיר, [כדפרישית] טעמא, אית ליה האי סברא, אבל בכל שאר מקלקל, אפי' היא מלאכה שצריכה לגופה, פטור. ואליבא דר' יהודה לא פליג בין שאר מקלקלים לחובל ומבעיר אפי' מלאכה שצריכה לגופה, בכולם פטורים אם לא שיתקן בגוף המלאכה, כדמתרץ בפסחים מאי תיקן [תיקן] שאם עלו לא ירדו. וכההיא דאמרינן דקורע בחמתו שהוא כתיקון בגופו במה שמשקיט חמתו, ולהכי חייב התם לר' יהודה. ולר' יהודה אין חילוק במקלקל בין מלאכה שצריכה לגופה ובין מלאכה שאינה צריכה לגופה במקום שאין תיקון בגוף המלאכה, דלעולם פטור. ור' שמעון סבירא ליה במקלקל בחבורה חייב דוקא במלאכה הצריכה לגופה כדפרישית, אבל מקלקל בחבורה במלאכה שאינה צריכה לגופה אפי' יש בו תיקון פטור, כההיא דאמרינן בפרק אלו הן הנחנקין רב פפא לא שביק לבריה למשקל ליה סילו(ק)א דדילמא חביל והוה ליה שגגת איסור חנק, ומסיק אלא הא דתנן מחט של יד ליטול בו את הקוץ ליחוש דילמא חביל והוה איסור סקילה, ומשני התם מקלקל הוא מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר' שמעון האמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. וההיא דסוף פרק כל כתבי [קכ"א ע"ב] דאמר חמשה נהרגים וכו' מני אילימא ר' יהודה וכו', יש לומר כגון שיש תיקון בגופו, שהוא צובע. ומשני אלא לאו ר' שמעון, ואע"פ שיש תיקון בגופו כשמכה אותו כשמזיק לו וכשאימתו עלי[ו], כדאמרינן גבי קורע בחמתו דהיינו תיקון גופו, ומקלקל בחבורה הוא, פטור שהרי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא. והשתא אין להקשות מה שהקשיתי לעיל. ותדע שהוא כך [ד]דוקא מקלקלים בחבורה שה[יא] מלאכה שצריכה לגופה מחייב, דהא במלאכה גמורה שאינו מקלקל אלא מתקן ואפי' במתכוין לה רק שאינה צריכה לגופה פטור [ל]ר' שמעון, וכל שכן במקלקל בחבורה שפטור במלאכה שאינה צריכה לגופה. ואפי' אם תמצא בשום מקום דר' יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ואפי' במקום שאין תיקון בגופו, היינו במקום שאין מקלקל, כגון מוציא את המת במטה, דהתם אינו מקלקל בהוצאת המטה, וכן כיוצא באילו שאינו מקלקל במלאכה כלל אפי' אין תיקון בגופו חייב עליה, אבל מקום שמקלקל במלאכה צריך שיתקן קצת בגופו. אב"י מור"י.
